איידס – סוגי בדיקות

בדיקות סרולוגיות לזיהוי נוגדנים

הדרך הנפוצה , הישנה והמקובלת ביותר לזהות הדבקה ב–HIV היא בדיקה סרולוגית. בבדיקה סרולוגית מזהים במעבדה לא את הנגיף עצמו, אלא את תגובת הגוף להדבקה. לאחר ההדבקה מתחילים להתפתח בגוף נוגדנים המכוונים כנגד הנגיף.

נוגדנים אלו אינם יעילים בטווח הארוך, אך ניתן להיעזר בהם כדי לזהות את הנגיף באופן בלתי ישיר. שיטות אלו יעילות למדי, אך נושאות בחובן חסרון מרכזי – תוצאות שליליות כוזבות בבדיקה שנערכה מוקדם לאחר ההדבקה, בטרם הספיק הגוף לפתח נוגדנים כנגד הנגיף.

תקופה זו מכונה "תקופת החלון", והאבחנה של הדבקה בתקופה זו קשה במיוחד.

בדיקת ELISA

בדיקת (ELISA (Enzyme-Linked Immunosorbent Assay – בדיקת קשירה אנזימתית אימונית היא הבדיקה הסרולוגית הבסיסית המשמשת לבדיקת סקר באוכלוסייה. בבדיקה זו משתמשים כאשר רוצים לבדוק באופן ראשוני האם אדם נדבק בנגיף HIV.

בבדיקה נבחנת הקשירה של נוגדן מוכן מראש במעבדה לנוגדנים כנגד הנגיף הנמצאים בדמו של הנבדק. במידה והנוגדן כנגד HIV  אכן נמצא בגופו של הנבדק, הנוגדנים המוכנים במעבדה ייקשרו אליו, ויפעילו איתות זרחני פלורסנטי שנין לצפות בו. בדיקה זו רגישה למדי (כלומר: היא מגלה את רובם המוחלט של הנדבקים ב–HIV), אך הספציפיות שלה איננה מוחלטת.

לעיתים מתקבלות תשובות "חיוביות כוזבות", המעידות על נוכחות נוגדנים למרות שהאדם הנבדק לא נדבק בנגיף. לכן, בדיקת ELISA  חיובית בודדת לעולם איננה מספיקה לאבחנה סופית, ובדרך כלל עורכים לאחר מכן בדיקת Western blot לאישור האבחנה.

בדיקת Western Blot

בדיקת Western Blot היא בדיקה שימושית לזיהוי חלבונים רבים, שבה נעזרים גם כדי לזהות את הנוגדנים כנגד HIV. בבדיקה "מריצים" את החלבונים בג'ל מיוחד, והם מופרדים על פי מטענם החשמלי ומשקלם המולקולרי.

בדרך זו ניתן לזהות חלבונים שונים, ולאחר מכן "לצבוע" אותם בשיטות אימונולוגיות שונות, בדומה לנעשה בבדיקת ELISA. בדיקה זו ספציפית יותר לזיהוי נוגדנים כנגד HIV, אך גם יקרה ומסובכת יותר, ומשתמשים בה לאישור האבחנה לאחר בדיקת ELISA  חיובית.

בדיקת אנטיגנים

זיהוי ישיר של מרכיבים נגיפיים (המכונים אנטיגנים) הוא אמצעי נוסף לאבחנה של הדבקה בנגיף. בניגוד לבדיקות הסרולוגיות, בבדיקת אנטיגנים מזהים חלקים של הנגיף, ולא את תגובת הגוף לנגיף. האנטיגן המקובל שבו משתמשים נקרא P24, והוא מרכיב של המעטפת החלבונים של HIV.

החיסרון המרכזי בבדיקה זו הוא רגישותה הנמוכה, מכיוון שזמן מסויים לאחר ההדבקה הראשונית יורדת מאוד רמתו של הנגיף בדם, וגם האנטיגנים הנגיפיים כמעט בלתי ניתנים למדידה.

בדיקת RNA  נגיפי

בדומה לבדיקת אנטיגנים, ניתן לזהות גם את החומר הגנטי המקורי של הנגיף הנמצא בדם. שיטות למדידה כמותית של רמת החומר התורשתי הנגיפי (RNA  ויראלי) נעזרות בשיטה המכונה RT-PCR, הכוללת הכפלות חוזרות של חלקים ספציפיים של הגנום הנגיפי.

בדומה לבדיקת אנטיגנים, בשלבים מסויימים של המחלה לא ניתן לזהות גנום נגיפי בדם, למרות שהנגיף שוכן בגוף. בדיקה זו חשובה במיוחד גם למעקב אחר החולה ותגובתו לטיפול. רמת ה–RNA  הנגיפי קשורה גם לרמת הסיכון של הנשא לסביבתו, והסיכון להדבקה ביחסי מין ובחשיפה לנוזלי גוף.

בדיקות משולבות חדשות

בדיקות חדשות משלבות את הבדיקות הסרולוגיות עם בדיקות ישירות לאנטיגנים של הנגיף ונקראות הרבה פעמים בדיקות "קומבו". בדיקות אלו מעלות את הסיכוי לזהות הדבקה גם בשלב החריף של המחלה ובתקופת החלון.

הבדיקות החדשות זמינות גם כערכות לבדיקה מהירה (הדורשת המתנה של כ–20 דקות בלבד). לאחרונה אף פותחו בדיקות ביתיות הניתנות לרכישה בבתי מרקחת , אך בדיקות אלו אינן מומלצות לשימוש בישראל. בדיקות מתקדמות נעזרות גם בדוגמיות רוק כדי לזהות נוגדנים של הנגיף, ואין צורך בהכרח בדגימת דם.

בדיקות עזר נוספות

מלבד הבדיקות שתוארו לזיהוי הנגיף HIV  ואבחנה של הדבקות במחלה, קיימות בדיקות עזר חשובות נוספות המבוצעות בעת האבחנה ובמהלך המעקב אחר החולים. בדיקה חשובה כזו היא בדיקת רמות הלימפוציטים מסוג CD4.

לימפוציטים אלו הם סוג התאים העיקרי שנפגע מהנגיף, ורמתם חשובה מאוד לצורך התפקוד התקין של מערכת החיסון. כאשר מספרם של תאי ה–CD4 קטן מ–500 מקובל להתחיל טיפול כנגד הנגיף.

בדיקה חשובה נוספת היא ריצוף של הגנום הנגיפי. מכיוון שהנגיף מפתח עמידויות לטיפול התרופתי, ניתן לזהות תרופות שיהיו יעילות יותר כנגד הנגיף על פי שינויים גנטיים בגנום, ומוטציות ידועות בחלבונים בנגיף. כיום, מקובל לערוך את בדיקת העמידויות כבר באבחנה הראשונית של המחלה, וכאשר הטיפול לא מסייע לחולה כפי שצפוי.

הבדיקות שונות מבוצעות במרבית המקרים על דגימת דם או באמצעות בדיקת רוק לאבחון איידס.