ההרפס היא מחלה המופיעה אצל נשים וגברים כאחד, וגורמת לכאבים, אדמומיות מקומית, פצעים אופייניים וגרד באזור איברי המין.
למרות שהלזיות האופייניות המופיעות כחלק ממחלת ההרפס באות וחוזרות, אנשים החולים בהרפס יכולים להדביק את הפרטנרים שלהם גם כאשר אין נוכחות של לזיות, ואי לכך הרפס נחשבת למחלה מדבקת מאוד.
דרכי הידבקות בהרפס
הרפס מועבר כמובן על ידי מגע מיני, וקיימים שני סוגים של הרפס העלולים לגרום להידבקות בנגיף:
- הרפס 1 – הנגיף המאפיין את הפצעים האופייניים להרפס המופיעים על השפתיים ובזווית הפה (כולל פצעי קור). הרפס 1 יכול להגיע אל איברי המין לאחר מין אוראלי, וחשוב לזכור שלמרות שלכאורה לא מדובר ביחסי מין מלאים המחלה עלולה לעבור.
- הרפס 2 – הנגיף המאפיין את המחלה באיברי המין, אשר עובר ביחסי מין או במגע עם העור. מדובר בנגיף מדבק מאוד, אשר גורם להדבקה גם אם אין פצע על איבר המין וגם כאשר המחלה אינה פעילה.
חשוב לציין שהמחלה מדבקת לאורך כל החיים, ולכן אנשים הסובלים מהרפס ידביקו בסבירות גדולה את כל הפרטנרים שלהם במידה ולא ישתמשו באמצעי מניעה. אי לכך, השימוש באמצעי מניעה חשוב ביותר, במיוחד כאשר מדובר בקיום יחסי מין עם בני זוג מזדמנים.
סימפטומים של הרפס
ברוב המקרים, ההרפס באיבר המין אינו סימפטומטי, ולכן אנשים רבים יכולים לשאת את נגיף ההרפס אך לא לסבול מסימפטומים. כאשר סימני המחלה מופיעים, הסימן הראשון שמופיע הוא גרד וכאב על איבר המין, המופיע בדרך כלל תוך מספר שבועות מרגע החשיפה לנגיף.
לאחר מספר ימים, יופיעו פצעים אופייניים אשר מזכירים שלפוחיות קטנות בצבע לבן או אדמדם. במקרים מסויימים, השלפוחיות האלה מתפוצצות וגורמות לדימום או להפרשת נוזל. בסופו של דבר, ההרפס חולף, הפצעים נסגרים והמצב חוזר לקדמותו.
מיקום הפצעים משתנה בין אנשים, ויכול להופיע באיבר המין (על הפין בגברים וסביב הנרתיק ובתוכו בנשים), על הישבן או סביב פי הטבעת. ביטוי ההרפס נפוץ יותר אצל נשים, אשר רבות מהן מתלוננות על הופעת פצעים גם על השפתיים הגדולות והקטנות של איבר המין.
יש לציין שקיימים אנשים המתלוננים על הופעת תסמינים דמויי שפעת בסמוך להופעת הפצעים, הכוללים כאבי ראש, כאבי שרירים וחום.
התפרצות המחלה
לאחר ההופעה הראשונית של ההרפס, הנגיף עושה את דרכו ומתיישב במערכת העצבים, שם ממתין ל"שעת כוח" על מנת להתפרץ שוב.
התפרצות ההרפס יכולה להופיע כתוצאה מסטרס, עייפות ממושכת, מחלה אחרת או גם ללא גורם מוגדר.
בדרך כלל החזרה של ההרפס קלה יותר לאנשים הסובלים ממנו, מכיוון שהם כבר מכירים את המחלה ויודעים כיצד להתמודד איתה בצורה הטובה ביותר.
בדיקות לאבחנת הרפס
למרות שהאבחנה על פי התלונות הקליניות פשוטה ביותר, ניתן לבצע בדיקות מעבדה שונות על מנת להגיע לאבחנה מדוייקת של זיהום בהרפס. הבדיקות השונות כוללות:
- בדיקת דם לסרולוגיה – סרולוגיה היא בדיקת דם הבודקת נוכחות נוגדנים בדם. במידה ואדם נדבק בהרפס, גופו ייצר נוגדנים כנגד הנגיף, המיוצרים על ידי מערכת החיסון על מנת להתמודד עם הזיהום. בבדיקת דם לסרולוגיה ניתן לראות האם מדובר בזיהום חדש או ישן, והאם מדובר בהרפס מסוג 1 או בהרפס מסוג 2. יש לציין שרמת הנוגדנים בדם עולה רק כ-10 ימים לאחר ההדבקה, ונשארת למשך שנים רבות (ובמקרים רבים אפילו למשך כל החיים). ולכן, בדיקת סרולוגיה אינה טובה במידה והזיהום הופיע במהלך הימים האחרונים, אלא יש צורך להמתין זמן מה עד שניתן יהיה לראות את עליית רמת הנוגדנים. מלבד זאת, במידה וקיים זיהום ישן בהרפס, ועולה החשד שמדובר בהתפרצות חדשה, בדיקת הסרולוגיה גם כן לא תספק תוצאות טובות (היא תהיה חיובית בגלל הזיהום הישן).
- בדיקות ל-DNA – דרך נוספת לבדוק את הימצאות ההרפס היא על ידי בדיקה לזיהוי ה-DNA של ההרפס. בבדיקה זו, לוקחים דגימה (בדרך כלל דגימת דם או דגימה מנוזל הפצע) ובעזרת מכשירים מיוחדים בודקים את נוכחות ה-DNA של נגיף ההרפס. במידה והוא קיים בבדיקה, התוצאה כמובן חיובית ומדובר בזיהום בהרפס.
- תרבית – דרך פחות נפוצה אך אפשרית היא לקיחת דגימה אשר שולחים לתרבית.